מאז ומעולם, נושא המים היה מהרגישים בישראל. מעטות השנים שהניבו כמות משקעים מספקת ודווקא
מרבית השנים ידועות כשנות בצורת וכשנים בעלי משקעים מועטים.
ניתן לחלק את מדיניות המים בשלושת העשורים
האחרונים למדיניות חסכון פסיבי ולחסכון אקטיבי. הראשון, בא לידי ביטוי בקמפיין מודעות ציבורית
גדול, במתקני חסכון מים החל ממתקנים ביתיים וכלה במתקנים רגישים למים בתפקוד
העירוני השוטף. המדיניות האקטיבית מתייחסת לכל פתרונות ההתפלה והטיהור. בשנים
האחרונות כבר מתפקד מפעל ההתפלה על חוף אשקלון ומביא להתפלתם של כ 24 מיליון מטר
מעוקב של מים (לסמן, 2006).
מתוך ראייה מערכתית זו של חסכון במים, נקבעה
התייחסות מדינית כוללת למי- נגר. חוק המים מ1957 מציג את הנגר כגורם בעייתי ומזיק
ולא כמשאב פוטנציאלי. בעשור האחרון מתכננים בישראל מנסים להפוך גישה זו על פיה
ולהקנות לתכנון כלים שמצד אחד יתרמו לחלחול מהיר ומצד שני ידעו גם לשמר את מי הגשם
ולייעד לו שימושים נוספים.
העבודה מציגה את מדיניות ניהול מי הנגר והטיפול
בהם ובוחנת את הפוטנציאל הגלום בנגר כמשאב מים נוסף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה