לאחרונה
נראה כאילו העולם קם עלינו להורגנו, כאילו נמאס לו מהחיה האנושית והוא החליט לעשות
מעשה. אסונות, פגעי טבע ומלחמות משמשים ובאים עלינו חדשות לבקרים ותמונות הזוועה
מאכלסות כל מדיום תקשורתי אפשרי. את הקטסטרופות ההמוניות המשמידות אלפי בני אדם
באבחת צונאמי מאזנת עקומת גידול האוכלוסין, שעברה לא מזמן את האדם ה7 מליארד הפוסע
תחת השמש. וגם עקומה זו נראית כמשחק ילדים מול עקומת הגדילה של הערים הגדולות (Applegath, Arney et al. 2009). שיעור הגדילה של ערים אלו עולה על כל דמיון
בעוד מליוני בני-אדם משרכים רגליהם במשעולי האספלט הלוהטים לעבר חלומות הפלסטיק של
העיר הגדולה.
כך, מבלי
משים כמעט, הצטברו הערים למסה מתפתלת והומה המשלבת בתוכה פחונים עלובים סחופי ביוב
ומגדלי יוקרה המשקיפים עליהם דרך חלונות כפולי זגוגית. מהו חוסנה של חברה המאפשרת
ניגודים שכאלה? מהו חוסנה של עיר בה דרים הפחון והמגדל בכפיפה אחת?
בעבודה זו
ננסה לעמוד על מהות המושג Resilience"
" אשר לצורך עבודה זו קיבל את שמו העברי "חוסן
עירוני", לא רק במתכונתו החברתית, אלא במיוחד במתכונתו האדריכלית. לאחר
שנבחין מהו חוסן עירוני נבדוק האם ניתן להגדיל את חוסנה של העיר ע"י שימוש
ברשתות עירוניות ובמיוחד ברשתות עירוניות קינמטיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה